top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תNoa Mazor

האפשרות לשינוי - מחשבות על עבר ועתיד לערב יום הכיפורים


יום כיפור, יום מרכזי כל כך בלוח השנה היהודי. בית כנסת, צום, חזרה בתשובה. נדמה לנו שכך היה מאז ומעולם. מה ההבנה שאולי לא תמיד היה ככה עושה ליכולת שלנו להבין יותר טוב את עצמנו, את החברה שלנו, את המציאות? ואיך ההבנה שאולי פעם היה אחרת יכולה להשפיע על האחריות האישית שלנו?


ראש השנה עבר, ויום כיפור ממש לפנינו. זמן של חשבון נפש, רפלקציה, סיכום העבר וגם מחשבות לעתיד. מחשבה על מעשים ועל התנהלות יכולה להיות לפעמים קשה וכואבת. למצוא את המקומות בהם טעינו, את הרגעים שיכולנו לנהוג בהם אחרת. לבקש סליחה. לקוות ולהתכוון ולרצות להיות א.נשים טוביםות יותר. האם לצד השני תהיה יכולת לסלוח? האם נוכל אנחנו לסלוח לעצמנו? האם נצליח לא לחזור על הטעויות שעשינו ובאמת להשתנות?


מתוך מחשבות אלה על תחילת השנה החדשה, דיברנו, ארין ונועה, על השתנות הזמנים והתפיסות בזרמים שאנחנו משתייכות אליהם.

אם לא היו שינויים בזרמים ובתפיסות - ארין לא הייתה יכולה להיות רבה אורתודוקסית. וגם בתנועה הרפורמית זה לקח עד 1972 שהאישה האמריקאית הראשונה קיבלה הסמכה.

הידעתם שהתנועה הרפורמית לא ספרה נשים למניין? הידעתם שנשאלה שאלה על נישואי לבן.ה עם ניגרו (כך במקור באנגלית. לא בטוחה שכושי זה מספיק מזעזע במציאות הישראלית.) הבעיה לא הייתה שאלת נישואי תערובת או התבוללות, אלא אם זה בסדר להתחתן עם אדם שציבעו אינו לבן.


ההיסטוריה מלאה בשינויים ובהשתנות. תפיסות עולם ותפיסות חיים שמשתנות ומשפיעות על כל התנהלות החברה. רק לפני 100 שנה נשים לא הצביעו בארה"ב. כמה שנים לקח להגיע להישג הראשוני והבסיסי הזה? תלוי מתי מתחילה הספירה. לפחות 20, אולי 150. ואולי לפני זה, רק לא נשאר לנו תיעוד של תפיסות העולם של נשים שביקשו יחס הגון.


לפני כ 50 שנה הייתה התנועה לזכויות האזרח מרכזית בשינוי מצבם של האפרו-אמריקאים. האם היא סיימה את תפקידה? מאורעות החודשים האחרונים מלמדת אותנו שלא.


שינוי בכלל, ושינוי חברתי בפרט הוא תהליך ארוך מאוד. מורכב מאוד.


ואיך כל זה קשור ליום כיפור?

עד חורבן בית המקדש יום כיפור היה, כמו כל יום אחר, יום של קורבנות בבית המקדש. התפיסה של בקשת סליחה, כפרה, חשבון נפש היא תוצר של השתנות הזמנים. חרב הבית וצריך למצוא דרך להמשיך ולקיים את יום כיפור.


העולם, התרבות, החיים הם דברים דינאמיים, משתנים. לפעמים לאט יותר לפעמים מהר יותר. אבל ביטול העבר לא יהפוך את ההווה או את העתיד לטובים יותר. רק לימוד מתוך העבר, היכרות עם תפיסות עולם שהיו ואינן, הבנה של תהליכים שיצרו את התפיסות ההן, יכולים לעזור לנו ליצור את העתיד אליו אנחנו מבקשות ומבקשים להגיע. אל תבטלו את העבר, תלמדו ממנו. תזכירו כמה העולם היה אחר, כדי שנדע לשאוף רחוק יותר לעולם עוד יותר מתוקן.


ר' חיים מצאנז בדרשה מפורסמת שלו, מלמד ומזכיר לנו, שאי אפשר לשנות את כל העולם, ואפילו לשנות את עצמנו זה קשה מאוד. כמו שלא נוכל למחוק את עצמנו ואת הטעויות והעבר שעשינו, לא נוכל למחוק את העבר של החברה, התרבות, העולם שבתוכו אנו חיים. נוכל ללמוד, לחשוב, לשים לב, לפעול אחרת. אם נתקן את עצמנו, יש יותר סיכוי שמתוך כך גם יתוקן העולם. לא נמחק את העבר, אלא ניצור את העתיד.



הרבה נועה מזור, היא רבה רפורמית ישראלית. מאמינה ביצירת גשרים וקשרים בין א.נשים, דתות ותרבויות. חברה בועד המנהל של 'שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם'. עורכת טקסי חיים, ואוהבת ללמוד וללמד.





Continuous Change: Some thoughts on Teshuva, the Past, Present, and Future

By Rabbi Eryn London


When we have conversations about teshuvah (repentance), so often they focus not just on the difficulty one has to ask for forgiveness, but also on how to change their ways. Recently, I have been thinking about the difficulty of my role as the person on the other side - how am I supposed to support and be with someone during their time of change and after they change? What does my role have to be, so I am not ‘putting a stumbling block’ in front of this person? What can I be doing to help them actually maintain being the changed person they have become?


I don’t think that this is always so easy, especially when said action happens for so many years. I will admit that at times I will have this unfair voice in my head. A voice that is full of judgment and anger. A very loud voice, yelling, ‘YOU WERE THAT PERSON - WHO ARE YOU TO BE ANGRY - WHY ARE YOU BEING DUMB’. I know that this loud and angry internal voice tends to shout when it is someone whose behaviour I find hypocritical; someone who is unable to recognize that at times they are or were this other person they are now upset with; someone who, if I am being honest with myself, I still see in the way they were in the past so am not letting them be a different version of themselves.


This voice in my head is full of judgement, and overall it is unfair. It is unfair because I believe that teshuvah IS possible. A person is able to change their ways; they are not stuck in who they were in the past. They have the ability to learn, to grow, to change their opinions. When I continue to keep a person in the past space, it is not only not fair to them, but it is actually quite mean. It is not fair or good to prevent someone to grow and change, in the same way I would hope they would see and allow me to grow and change.


It is not right for me to remind them of their past. It is not right for me to rub that in their face. It is only fair to accept this person for who they are today, in the very moment I am speaking to them.


But in what situations might the past still be present?


Really the question is, what do we do with writing that is (or feels) troubling in today’s ears, especially where that document might still be part of our everyday life? Is it right to throw it away, never look at it, never be reminded of where we once were? Or do we have an obligation to hold onto that past - to be reminded of where we came from so we know the history? So we know that our ‘good’ was not always Good? So we know what we still need to fight and change.


In looking at Tshuvot, Responsa literature, there are a number throughout the generations and denominations that in today’s ears would be shocking: Having conversations fighting for the ‘legitimacy of slavery’, or having the audacity to ask if a person of colour has the ability to convert to Judaism, or the hurtful language of pro-reversion therapy, or the language that creates immense divides between Jewish communities within themselves or with Jewish communities with the communities surrounding them.


These texts are not the same as a novel or movie. Although there are books and movies that people say ‘shaped society’, and although I disagree with the main idea of ‘cancel culture’, it feels easier for me to throw those books and movies aside. They are not connected to the words of God. They are not connected to deep Torah scholarship. They are not connected to the basis of the laws in the ways many Jewish people live their lives.


I don’t think I have an answer right now. But as I am thinking about Tshuva, I am thinking about what do I do with these texts that are culturally and historically problematic.


Maybe I need to know that these texts and ideas are there. I study them. I learn the proof texts. That way I am able to speak out. That way I am able to change the conversation.


Maybe I need to know that these texts and ideas are there. I study them. I study the history of the time and place they were written. I don’t excuse the hurtfulness or ignorance that is found in the text, but I can now say that this specific text can not be the contemporary conclusion.


Maybe I need to know that these texts and ideas are there. I study them. And I write a new answer.


Maybe I need to know that these texts and ideas are there. I study them. I remember that this too is part of my heritage and history. That this too is part of where I came from. That this too - like me and you - is able to change.


Rabbi Eryn London received smicha from Yeshivat Maharat in 2017. She has been living in the UK for the past year, teaching Torah, working with JOFA UK, and as a volunteer chaplain at North London Hospice. For more information please check out Rabbi Eryn’s website.






5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אלימות בחברה הישראלית

דברים לעמוד הפייסבוק של שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם יציאה מהבית לא אמורה להיות מלווה בחשש. יציאה מהבית לא אמורה להיות מלווה בחשש להיפגע מאלימות. יציאה מהבית למעשה אזרחי-פוליטי, לא אמורה להגמר ב

Comments


bottom of page